כשמעירים על הגוף: משפטי תגובה לפי מי שאמר ובאיזה מצב

«ירדת במשקל, נראית מעולה.» «אכלת רק את זה?» «את בטוחה שכדאי לך?» המשפטים האלה נאמרים ליד שולחן משפחתי, במסדרון בעבודה, ולפעמים על ידי אנשים שאוהבים אתכם באמת. גם כשהכוונה טובה, התוצאה זהה: הגוף שלכם הפך לנושא שיחה, ומישהו אחר פתח אותו. לפני שאתם מנסים למצוא תשובה חכמה, כדאי להבין מה קורה פה. אם הנושא רחב יותר מהערה אחת, יש לנו גם דף על דימוי גוף.

למה גם מחמאה יכולה להרגיש רע

מחמאה על ירידה במשקל מכילה, בלי כוונה, השוואה: מה שהיה קודם היה פחות טוב. מי שחווה תקופה של מחלה, דיכאון, לחץ או הפרעת אכילה יכול לשמוע בה דבר שונה לגמרי ממה שהמחמיא התכוון. ויש גם מי שפשוט אינו אוהב לשמוע הערות על המראה, ואין בזה שום דבר מוזר. הגוף משתנה לאורך החיים (גוף בימים שונים), והערה שהייתה נסבלת בשנה אחת יכולה להכאיב בשנה אחרת.

מחקר שפורסם ב-2022 בכתב העת Health Psychology Report בדק 285 נשים צעירות מליטא. הוא מצא שהערות שליליות על מבנה הגוף והמשקל, מצד הורים, חברים ובני זוג, היו קשורות ליותר דיאטות והתנהגויות אכילה לא מאוזנות. ההערות החיוביות נתנו תמונה מעורבת: חלקן נקשרו לפחות דיאטות, וחלקן דווקא ליותר שליטה באכילה. החוקרים ממליצים להתייחס גם להערות חיוביות בזהירות. המחקר נשען על שאלון, בקבוצה קטנה ובמדינה אחת, ולכן אי אפשר ללמוד ממנו שהערה אחת גורמת לבעיה. אבל הוא נותן סיבה טובה לא להניח שמחמאה על הגוף היא תמיד תמימה.

מחקר ישן יותר, של Schwartz ועמיתיו מ-1999 בכתב העת International Journal of Eating Disorders, הראה שאצל נשים הערות של אבות ואמהות על המשקל נקשרו לדימוי הגוף של הבנות, ושהערות ההורים על המראה נקשרו לתפקוד הנפשי הכללי אצל נשים וגברים כאחד. גם כאן הנתונים הם דיווח בדיעבד. עבור הקורא/ת הפרקטי, הנקודה פשוטה: הערות של אנשים קרובים אלינו נוטות להישאר איתנו.

תגובה לפי מי שאמר

במקום סולם של נימוס, כדאי לחשוב על שלושה משתנים: כמה הקשר חשוב לכם, כמה כוח יש לכם עכשיו, וכמה פעמים זה כבר קרה. הטבלה הבאה היא הצעה לפתיחה. נסחו מחדש במילים שלכם.

חמש אפשרויות, מהשקטה ועד היציאה

• ניטרלית וקצרה: «אני לא מדבר/ת על משקל», ואז מעבר לנושא אחר.
• תוחמת בעדינות: «תודה, אני מעדיף/ה מחמאות שלא קשורות לגוף שלי.»
• ברורה: «זו הערה שאני מבקש/ת לא לקבל, גם לא בבדיחה.»
• שקטה: חיוך, שתיקה והמשך. אי מענה הוא גם תשובה.
• יציאה: «אני הולך/ת להביא שתייה», ולא חייבים לחזור לאותה פינה.

כמה הערות על הערות. אתם לא חייבים להסביר, גם לא כשמבקשים ״אבל למה את נפגעת?״. אם בא לכם להסביר, עשו זאת כי אתם רוצים, לא כי אתם צריכים לשכנע מישהו. וגם אין חובה להגיד ״תודה״ אם זה לא מה שאתם מרגישים.

דוגמאות קצרות, בדיוניות

שלוש דוגמאות בדיוניות, שכל אחת מהן מסתיימת מהר:

יש מי שיעדיף לסיים בשורה אחת, ויש מי שירצה לומר יותר. שתי הדרכים אפשריות, ואין צורך לבחור פעם אחת ולתמיד.

כשההערות חוזרות

כשמדובר באדם קבוע בחיים, הורה, אח, עמית או בן/בת זוג, משפט אחד שנאמר פעם אחת מחוץ לרגע עושה יותר מעשר תגובות במהלך ארוחה. למשל: «אני מבקש/ת שלא נדבר על הגוף שלי, גם לא בכיוון החיובי.» אם זה ממשיך, אפשר להזכיר את הבקשה, לבקש ממישהו במפגש לשנות נושא כשהנושא עולה, או לצמצם: לשבת רחוק יותר, להישאר פחות זמן או לא להישאר לבד עם אותו אדם. הדף של השירות הבריטי West Yorkshire Healthier Together (אתר הבריאות של שירות ה-NHS האזורי) מציין שהצקה או בריונות סביב משקל ומראה מעלות את הסיכון לדימוי גוף שלילי.

אם אתם שומעים הערות כאלה כל יום, או שהן מגיעות מאדם שיש לו כוח עליכם, כמו מעסיק, מורה או אדם שאתם תלויים בו, זו כבר שאלה של גבולות וכבוד, ולא של ״רגישות יתר״. על הבחירה בבגדים נוחים, ראו בגדים שנוחים עכשיו. לניסוח גבולות ראו גם מילים לרצון ולגבול.

ואם אתם בצד השני

הרוצים להפסיק להעיר: ה-NHS ציין שהשקפות שליליות על גופם של אחרים ״מדבקות״, ושביקורת על גוף של אדם אחר משפיעה על האופן שבו אנחנו תופסים את גופנו שלנו. ד״ר Jessica Alleva דיווחה ב-Psychology Today על ניסוי משנת 2019 מאוסטרליה ובו 191 סטודנטיות: נשים שדמיינו חברה שמתעלמת מדיבור שלילי על הגוף הרגישו הכי פחות תמיכה והכי פחות שביעות רצון מהגוף שלהן. ההמלצה שם היא לא להתעלם מדיבור שלילי של חברה על גופה, להזכיר שמה שחשוב בה אינו המראה, ולא להצטרף לדיבור השלילי. הממצא מבוסס על קבוצה קטנה של סטודנטיות, ולכן הוא רמז ולא כלל.