חיבה מול אחרים: איך מתאמים מגע בציבור בלי להיפגע

מישהו לוקח את היד של בן/בת הזוג בדרך לארוחת שישי אצל ההורים, והשני/ה מושך/ת אותה בעדינות. שניהם מרגישים רע: האחד נדחה, השני נלחץ. אף אחד לא עשה משהו נורא, ובכל זאת נוצרה מתיחות. מגע בציבור הוא מהנושאים הקטנים והדביקים שקשה להעלות, כי ההצעה ״בוא נדבר על זה״ נשמעת מוגזמת לגבי אחיזת יד.

למה הקהל משנה את הכול

אותו חיבוק מרגיש אחרת בסלון, בקניון, ליד הבוס או מול ילדים. הקהל מוסיף שכבה: איך ייראה לאחרים, מה יחשבו, האם יש מי שיגיב. לכן כבר אי אפשר להסיק מהסכמה בפרטי על נוחות בפומבי. כפי שמסבירה ההגדרה של שירותי הבריאות המינית בבריטניה (NHS), הסכמה היא שיחה מתמשכת ולא ״כן״ חד־פעמי, והסכמה לדבר אחד אינה הסכמה לכל דבר. זה נכון גם למגע לא מיני לגמרי כמו נשיקה בלחי מול חברים.

אם הנושא של ״מה אני מסכים/ה לו ומתי״ חדש לכם, כדאי להתחיל מאיך מתחילים שיחה על גבולות, ולהמשיך להסכמה כשיחה שנמשכת. כאן נתמקד במה שמיוחד למרחב הציבורי.

מיתוס: ״יותר חיבה בציבור פירושו יותר אהבה״

במאמר ב־Psychology Today מסכם הפסיכולוג מארק טראברס כמה טענות שגורסות כי העדר חיבה פומבית אינו מעיד על העדר אהבה. לפי הכתבה, ההימנעות מחיבה בציבור קשורה לגורמים כמו חינוך והעדפה אישית, ומחקר שהוא מצטט קשר ילדות עתירת קונפליקטים לאי־נוחות רבה יותר עם חיבה פומבית. הוא מוסיף שגם חיבה מוגברת אינה מבטיחה זוגיות מאושרת, ושמגע הוא רק אחת מדרכי הביטוי של אהבה. זהו מאמר דעה המסכם מחקרים, לא מחקר בפני עצמו, ולכן כדאי לקרוא אותו כרעיון להרהור ולא כהוכחה.

מה המשמעות המעשית? אם בן/בת הזוג מתרחק/ת בציבור, ההנחה ״הוא/היא מתבייש/ת בי״ היא רק אחת מכמה אפשרויות, ולרוב הפחות סבירה. אפשר לבדוק במקום להניח, וגם להודות שמגע רק בפרטי הוא בחירה לגיטימית.

כשהחשש הוא ביטחון ולא העדפה

לא כל היסוס נובע מביישנות. לפי מאמר של קרן בלייר ב־Psychology Today, המסכם מחקר משנת 2022 בכתב העת Journal of Social and Personal Relationships, זוגות חד־מיניים ובני זהויות מגדריות מגוונות דיווחו על ״ערנות לסביבה״ גבוהה יותר לפני חיבה בציבור, ועל חיבה פומבית פחותה, בהשוואה לזוגות שאינם חד־מיניים. הכתבה מציינת גם שבני זוג יכולים להעריך את רמת הסיכון במקום מסוים באופן שונה, וזה עצמו מקור למתח. אין בה נתונים כמותיים, כך שאין כאן אחוזים להצגה.

למי שמרגיש/ה בטוח/ה יותר, עדיף לשאול ״מה ישפיע על הביטחון שלך כאן?״ ולא ״למה אתה/את מתביש/ת?״. ואם אתם בצד שחושש: אין חובה להסביר לכל אחד את הסיבות, ואין חובה להתפשר על ביטחון כדי להוכיח דבר.

תיאום מראש: ארבעה משפטים שעובדים

• לפני אירוע: «מה נוח לך שם? יד כן, נשיקה פחות?»
• לגבי צילום: «אני מעדיף/ה שלא נעלה תמונות מהערב הזה. נבדוק אחד עם השני לפני שמעלים כל תמונה.»
• סימן שקט: לחיצה קלה על הכתף, או מילה מוסכמת, שמשמעותה ״לא עכשיו״ בלי הסבר ובלי אכזבה.
• יציאה: «בוא נצא לרגע לאוויר.»

להסכמה בנושא תמונות ופרטיות יש כללים משלה, וכדאי לא לערבב אותה עם נוחות פיזית: אפשר להיות בנוח עם חיבוק ולא עם פרסומו.

מי עורך שיחה כזאת, ואיך

מי שרוצה יותר חיבה בציבור כדאי שיבחר רגע שקט ופרטי, ולא ישאל מיד אחרי רגע שבו הרגיש/ה דחייה. לפי עצת NHS בעמוד על מערכות יחסים בריאות, כדאי לקבוע זמן קבוע לשיחה, ואפשר גם לכתוב הודעה אם קשה לומר בקול. כשהשיחה מתחממת, עוצרים וחוזרים אליה כשכולם רגועים יותר. בפועל זה אומר: להתחיל מרגש ולא מהאשמה.

כשההעדפות שונות

לפעמים הפער נשאר. פשרה אפשרית רק כשהיא רצויה לשני הצדדים, והיא יכולה לנגוע לסוג המגע, למקום או לתדירות: אחיזת יד כן, נשיקה לא; בחוץ כן, מול המשפחה לא. אין ״אמצע״ שכולל נגיעה לא רצויה. מי שחשוב לו/ה שהצד השני ירצה מגע, צריך/ה להבין שמגע שניתן מתוך לחץ אינו מה שחיפשתם. ואם הפער מציק לשניכם לאורך זמן, זו שיחה שחוזרים אליה, ואפשר לסייע לה בעזרת שאלות להתחלת שיחה.

דוגמה בדיונית לשיחה

הדיאלוג הבא בדיוני, והוא נועד להמחיש ניסוח, לא לספק תסריט.

שימו לב: אין אשמה, אין בקשה להסבר פסיכולוגי, והצד השני קיבל את התשובה כמו שהיא. זו כל המטרה.

עצירה מיידית, גם בלי מילים

NHS מציין שהסכמה יכולה להתבטא גם בלי מילים, ושצריך להקשיב ולהסתכל על סימנים לא מילוליים, וכי שתיקה או היעדר התנגדות אינם הסכמה. בפועל: אם מישהו/י מסיר/ה יד, מתרחק/ת חצי צעד או מתכווץ/ת, עוצרים מיד, גם באמצע וגם אם רגע קודם היה בסדר. לא מחכים למשפט מלא, ולא תובעים הסבר. שואלים אחר כך, בשקט, מה היה נוח יותר. על חוויה של אי־נוחות אחרי מגע שלא ביקשתם, יש עוד בלקבל ״לא״ בכבוד ובמילים לרצון ולגבול.