זמן ביחד בלי מסכים: מה המחקר אומר ואיך מתחילים בקטן

אפשר לשבת באותה ספה שעה שלמה ולצאת ממנה בלי שהחלפתם משפט אחד שנשאר. זה לא בהכרח סימן למשבר. לרוב זו ברירת המחדל של יום עמוס: המסך זמין תמיד, ושיחה דורשת פתיחה. השאלה הנכונה אינה אם הטלפון ״רע״, אלא איפה אפשר לפנות פינה קטנה שהוא לא בה.

מה אומר המחקר, ומה הוא לא אומר

מטא-אנליזה שפורסמה ב-PMC איגדה 52 מחקרים (58 מדגמים, כ-19,700 משתתפים) על partner phubbing, כלומר התעלמות מבן/בת זוג לטובת סמארטפון או מכשיר דיגיטלי. בקבוצת המחקרים שבדקה שביעות רצון מהקשר (30 מדגמים, כ-9,000 משתתפים) נמצא מתאם שלילי מתון, (מקדם המתאם בערך מינוס 0.22). המחברים מזהירים שרוב המחקרים חתכיים, כלומר צילום של רגע אחד, ולכן אי אפשר לדעת אם ההתעלמות פוגעת בקשר או שקשר שנמצא במתח גורר יותר שימוש בטלפון. השונות בין המחקרים גבוהה.

מחקר נפרד, גם הוא ב-PMC, עקב אחרי 247 מבוגרים בקשר זוגי (רובם נשים, הורים לתינוקות) במשך שמונה ימים, עם מעקב אחר שימוש בטלפון בפועל ולא רק דיווח. הם השתמשו בטלפון בכ-28% מהזמן שבו היו ליד בן/בת הזוג, והטווח נע בין אפס לכ-92%. שימוש בטלפון ליד בן/בת הזוג ניבא שביעות רצון נמוכה יותר מהקשר, אבל רק אצל הנשים במדגם, ושימוש כולל בטלפון לאורך היום לא ניבא אותה. גם כאן המחברים מציינים שהמחקר מתאמי, ושהשימוש בטלפון עשוי להיות סימפטום של קושי בקשר ולא סיבתו.

מה אפשר להסיק בזהירות: נראה שמה שמשפיע אינו כמות הזמן מול המסך בכלל, אלא ההרגשה של ״אני לא בתמונה״ ברגעים שבהם אמורה להיות קרבה. מה אי אפשר להסיק: שהסרת הטלפון תתקן קשר, או שמי שמשתמש בו הרבה פוגע בבן/בת זוגו. זו תמונה סטטיסטית, לא פסק דין על אף זוג.

קטן מספיק כדי לקרות

החלטה גדולה כמו ״כל ערב שעה בלי מסכים״ נשברת ביום עמוס הראשון. אפשר להתחיל ממשהו שכמעט לא מורגש: עשר דקות אחרי שהילדים נרדמו, הקפה הראשון של הבוקר, הליכה קצרה סביב הבניין. אם נוח לכם, אפשר להרחיק את הטלפונים מהישג יד, בחדר אחר, בתיק או הפוכים על השיש. זו הצעה ולא כלל. אין כאן הבטחה לתוצאה, וזו אינה שיטה טיפולית מוכחת אלא הרגל קטן שחלק מהאנשים מוצאים בו ערך. אם אצלכם לא עובד, זה מידע ולא כישלון.

להתאים למציאות שלכם

• משמרות או שעות לא קבועות: הפינה לא חייבת להיות באותה שעה כל שבוע.
• טיפול בילדים או בהורים: אפשר לצרף אותה לרגע שקיים ממילא, כמו נסיעה משותפת.
• מכשיר שהוא צורך נגישות, או קשר עם מי שאתם מטפלים בו: נשאר זמין, כמובן.
• כוננות בעבודה: מסכימים מראש שאם מצלצל, עונים בלי התנצלות ובלי חשבון.

לזוג עם שלוש עבודות ומטלות אין צורך במטלה נוספת. אם ההצעה מוסיפה לחץ, קצרו אותה עד שהיא כמעט לא מורגשת. חמש דקות שקורות עדיפות על חצי שעה שנדחית. ואם אתם משתדלים לשוחח על דברים שחשובים לכם, אפשר להיעזר במדריך על איך מדברים על צרכים.

מועיל להחליט גם מה קורה כשההרגל נשבר, כי הוא יישבר. שבוע עמוס, מחלה, אורחים, ופתאום עברו עשרה ימים. בלי החלטה מראש, הפער הזה נוטה להיטען במשמעות: מישהו סופר, מישהו נעלב. עדיף להסכים מראש שזה פשוט חוזר כשמתאפשר, בלי חשבון ובלי פתיחה מחדש של הדיון.

איך מזמינים בלי להאשים

הדוגמה הבאה היא דוגמה בדיונית. מה שחשוב בה הוא שההזמנה נאמרת בגוף ראשון ולגבי הערב הזה בלבד, ושהתשובה ״עוד עשרים דקות״ מתקבלת בלי עלבון.

הניסוח ההפוך, ״אתה תמיד בטלפון״, הופך את הרעיון לתלונה. תלונה מזמינה הגנה ולא הקשבה. דף ההנחיות של שירות הבריאות הלאומי בגלזגו על תקשורת בזוגיות ממליץ על דיבור פתוח על רגשות וצרכים, על הקשבה אמיתית ועל גישה של כנות, סבלנות וכבוד, וגם על הסתכלות באותות לא מילוליים כמו מצב רוח ושפת גוף. אפשר לבדוק גם בעצמכם: האם הצד השני שמע בקשה, או שמע ציון על התנהגות שלו?

מה עושים בעשר הדקות

• לספר דבר אחד מהיום שלא סיפרתם לאף אחד.
• לתכנן משהו קטן: מה אוכלים בשבת, לאן נוסעים בקיץ.
• לעשות משהו יחד בשקט: לקפל כביסה, לשטוף כלים, לשחק משחק קצר.
• לא כלום. לשבת. גם זה נחשב.

כדאי להסכים מראש שהפינה אינה בהכרח הקדמה לקרבה גופנית. אם כל עשר דקות שקטות נקראות כהזמנה, הפינה מפסיקה להיות מקום בטוח ואחד הצדדים ירצה לוותר עליה כדי להימנע מהמשך. מי שרוצה לחזור לקרבה אחרי תקופה של ריחוק ימצא רעיונות במדריך להחזרת האינטימיות, ועל מה עושים כשהרצון בקרבה לא זהה במדריך על פערים ברצון לקרבה.

לשני הכיוונים יש זכות לוותר

יש ימים שאין בהם עשר דקות, ויש ימים שיש אבל לא בא. ״לא היום״ היא תשובה שלמה, בלי הסבר ובלי חוב. אם המילה ״לא״ מתחילה לגרור מבטים או שתיקה, ההרגל הפך למבחן, וכדאי לוותר עליו ולחזור לדבר על מה שבאמת חסר.